חיפוש

פוסט רביעי בבלוג - הירידה אל השאול - על מאגיה וכישוף בתרבויות מסופוטמיה ומצרים הקדומה


הפוסט הזה הולך להיות קצת שונה מקודמיו. הפוסט הזה הולך להתעמק במקורות המאגיה והכישוף. אחרי שביקרנו ביוון העתיקה בפוסט הראשון והשני, ודילגנו משם אל תקופת הרנסנס בפוסט השלישי, עכשיו נסתובב ונדלג כ-5000 שנה אחורה אל ערש הציוויליזציה, היא התרבות המסופוטמית. יש האומרים שהיא הציוויליזציה הראשונה בתולדות האדם.

לפני שנתחיל אשתף כי המסע שעברתי עם כתיבת פוסט זה התחיל במחקר על מסורות הכישוף והמאגיה של ימי הביניים והרנסאנס. אך המקורות החזירו אותי שוב ושוב אחורנית אל תרבות מצרים העתיקה, אל הרמס טרסמגיסטוס, אל הפירמידות, אל העין השלישית.. כשהעמקתי חקור הבנתי שאני צריכה ללכת אפילו עוד אחורה בזמן, אל תרבות קדומה יותר. אל ראשית התרבות האנושית. המסע הזה, שנמשך זמן, היה רווי בקסם. כמו ״הסיפור שאינו נגמר״ בו המציאות מתערבבת עם הספר, כך גם הכתיבה התערבבה אצלי עם החיים האמיתיים.

אז מה היא התרבות המסופוטמית? מסופוטמיה משמעה ״ארץ בין נהרות״, ומלכותה שכנה בין נהר הפרת לחידקל, מקומה של עיראק בימינו, המוכרת לנו בשם ״בבל״. אזור זה היה מולדתם של שני עמים: השוּמרים והאכּדים. התרבות השוּמרית נחשבת לאחת התרבויות הראשונות בהיסטוריה. היא החלה סביב שנת 3500 לפני הספירה והשתרעה על רוב אזור מסופוטמיה שמזוהה עם דרום עיראק. השוּמרים חיו בערים גדולות, עם מערכת של מסחר, משפט, מדע, רפואה, חקלאות ומערכת מדינית פוליטית, לראשונה אי פעם בתולדות האנושות. שם קרה המעבר מחברות קטנות של ציידים-לקטים לחברה גדולה מבוססת חקלאות.


אחד הדברים החשובים שקרו בתקופה המסופוטמית היה המצאת הכתב. נותרו אלפי מסמכים כתובים מהתקופה המסופוטמית, יש המעריכים אותם בכחצי מיליון. רובם נתגלו רק לא מזמן, במאה התשע עשרה, וזו אולי הסיבה שמעטים מכירים את התרבות המסופוטמית המפוארת. הם השאירו ספרות ענפה ויפה, וגם היו הראשונים שעסקו במדעים, במתמטיקה ואסטרונומיה והקדימו בכך גם את המצרים וגם את היוונים. עד היום אנו משתמשים בבסיס 60 כדי למדוד שעה ודקה, ב24 שעות ביממה, כמו גם החישוב של 12 אינצ׳ים ביחידת רגל ו 360 מעלות, ששימשו את המסופוטמים בחישובים מתמטיים ואסטרונומים. השוּמרים גם המציאו את לוח השנה (שמשי-ירחי) עם 12 חודשים. עד היום שמות החודשים העבריים נגזרים משמות שוּמריים. יש גם האומרים שהם גילו את היחס הפיתגורי הרבה לפני פיתגורס, ושהם הכירו את הערך פאי ששימש אותם לחשב היקף של מעגל. נוטים לחשוב שהמדע הבבלי עסק בחיבור ומדידות ותו לא, אך לא הדבר כך. המסופוטמים השאירו אחריהם עדויות של מאמץ אינטלקטואלי ניכר להבין, לחקור ולקטלג את הכוחות הפועלים בעולם סביבם.


כדי להבין את התרבות המסופוטמית ויחסם למאגיה ולמדע יש להבין לעומק את תפיסת העולם שלהם. השוּמרים השאירו אחריהם מבחר אדיר של סיפורים, אגדות, רשימות וזכרונות שדרכם אפשר להבין את הקוסמולוגיה שלהם ואיך הם תפסו את האדם ואת מקומו בעולם. בתקופה הזו, במעבר שבין ציידים לקטים לחברה מתורבתת הסיפורים היו דרך הלמידה והעברת הידע. הספרות המסופוטמית פורשת בפנינו סיפור מרתק של מדע ומאגיה שלובים יחדיו. כדי לראות זאת נצלול פנימה ונתמקד באחד מן הסיפורים מן הספרות המסופוטמית: סיפור הירידה אל השאול.


לפני שניגש לסיפור רק נבין כמה דברים על המצאת הכתב. המסופוטמים המציאו את הכתב מתוך אמונה דתית-מאגית, הם האמינו שהכתיבה היא מעשה שמחולל שינוי של כישוף בעולם. זה הגיע יחד עם אמונה ברשימה ארוכה של אלים שייצגו תופעות או כוחות טבע. האלים היו בעלי תכונות אנושיות והדיבור עליהם ואיתם היה בגובה העינים. לפי אמונה שוּמרית אחת היו 3,600 אלים, מן הסתם זהו מספר טיפולוגי, אך משקף נאמנה את סדרי הגודל. האלים המסופוטמים שונים לגמרי מאלהי היהדות ומאלהי המצרים, ואף מהאלים היוונים. אלי מסופוטמיה רבים אין ספור, הם אינם נצחיים, הם נולדים ואף המוות שולט בהם, הם קשורים לתופעות טבעיות, כוחם מוגבל לתחומי הטבע והחיים אליהם הם קשורים, ולרבים מהם צורה טבעית. האלים הם חלק מהטבע ולא מחוצה לו, וזו נקודה חשובה ומהותית בהבנה של המדע המסופוטמי. האלים ייצגו כוחות בעולם. בדיוק כפי שהמדע כיום מנסה להבין את הכוחות הפועלים בו, כך גם המסופוטמים קטלגו וחילקו את הכוחות והתופעות וייצגו אותם בעזרת אלים.


כך, למשל, בסיפור הבריאה הבבלי (אנומה אליש), העולם נברא ממיזוג של אלת המים המלוחים תִּאֲמַת ואל המים המתוקים אפְּסוּ. בבטנם הענקית של יצורי המים נבראו ילדים אלים, אך הצאצאים הטרידו את מנוחתם, ואפְּסוּ החליט להרגם. מרגע זה ואילך הסיפור מתאר את התנועה שהחלה בין תִּאֲמַת ואפְּסוּ לבין ילדיהם האלים. האל מַרְדֻךְ נצח את תִּאֲמַת, פילח את כרסה, בקע את ליבה ודרך על גוויתה. מגופה של תִּאֲמַת ברא מַרְדֻךְ את העולם. ממחצית גופה ברא את השמים, מן המחצית השניה יצר את הארץ, ונתן לאנוּ, אל השמים, את לוח הגורלות הקובע את סדרי העולם. את האדם יצר מדמו של האל המורד, שר צבאה של תִּאֲמַת. העולם נוצר, אם כן, ממהלך של מרד, מתנועה בין ישן לחדש, מפתרון של חוסר הרמוניה לסדר. האלים הם בעלי תכונות אנושיות, הם בני תמותה, הם בעלי רגשות. אצל המסופוטמים אין הבדל בין ״העולם שמעל״ לבין ״העולם שמתחת״. הכוחות הקמאיים בעולם הם נגישים. האדם נוצר מדמו של אל.


הכי מרתק בעיני, זו מערכת היחסים שקיימו המסופוטמים מול האלים. הם האמינו שהאלים זקוקים לאדם לא פחות משהאדם זקוק לאלים. האלים אמנם חורצי גורל, אך האדם יכול להתערב ולהשפיע על מעשיהם. המסופוטמים זיהו כוחות הקיימים בעולם, חלקם מיטיבים וחלקם מזיקים, והדרך להשפיע על כוחות אלו נקרא ״השבּעה״. ההשבעה היתה כתיבה או אמירה של מילות לחש או כישוף, מתוך אמונה שכך ניתן להשפיע ולשנות את המציאות. את הסיפור אנומה אליש היו מספרים כל שנה בטקס החג המרכזי, כסוג של השבעה ארוכה, שנועדה לשמר את הסדר ולהגן על כוחות הפריון והחיים מפני ההרס והתוהו ובוהו.

הסיפור של הירידה אל השאול נפתח בכך שאִינַנַה אלת השמיים והארץ מחליטה לרדת אל השאול, שם מולכת אחותה, אלת השאול אֱרֶשְכִּיגַל. אִינַנַה השאפתנית, אלת הפריון, האהבה והחיים, מבקשת לכבוש את מלכות המוות ולטשטש את הגבולות שבין עולם החיים והמתים. בירידתה לשאול היא עוברת על חוקי האלים שאסרו על אלי השמים לרדת לשאול. היא חוגרת על מתניה את שבעת סימני אלוהותה ויוצאת לדרך יחד עם המשרתת הנאמנה שלה נינשוּבוּר. היא מצווה על נינשוּבוּר להתאבל עליה אם לא תשוב משם ולבקש מן האלים אֶנליל, נַנַה ואֶנכִּי להשיבה לחיים אם לא תשוב מקץ שלושה ימים.


כדי להגיע לשאול אִינַנַה צריכה היתה לחצות את הנהר. בהגיעה לארמון צלמוות הדפה את דלתות השאול וקראה בקול זדון ״פתח את הבית, השוער״, וכשנשאלה מי היא ולמה באה, ענתה כי באה לנחם את אחותה באבלה על מות בעלה. השוער פנה לגבירתו אֱרֶשְכִּיגַל אלת השאול וסיפר לה כי בשער עומדת אחותה אִינַנַה, לבושה במיטב מלבושיה וסימני אלוהותה. אֱרֶשְכִּיגַל חששה מאד מאחותה שבאה לרשת את כסאה, וציותה על השוער לסגור את כל שבעת בריחי דלתות השאול, ולהוריד מאִינַנַה את כל מלבושיה. ״הבא אותה אלי ערומה וכורעת״ ציותה עליו. רב השוערים סגר אחד אחד את כל שערי השאול, ובכל שער הוריד מאִינַנַה את סמלי אלוהותה ובגדיה. עירומה וכורעת הובאה אִינַנַה פנימה. הקימה אִינַנַה את אחותה אֱרֶשְכִּיגַל מכסאה, והתיישבה בכסא אחותה. שבעת האלים הגדולים של השאול חרצו את גורלה ונתנו בה את עין המוות. הוכתה אִינַנַה למוות, הפכה לפגר, ואת הפגר תלו על וו.

כעבור שלושה ימים נאמנת ביתה נינשוּבוּר סבבה על פתחי האלים לבקש את עזרתם. אֶנליל ונַנַה סרבו ואמרו ״מי למקום ההוא הגיע ולעלות ביקש?״. רק האל אֶנכִּי, אל מי-התהום, הכישוף והחכמה, נענה לתחינותיה. הוא ברא שני יצורים מהרפש שמתחת לציפורניו, נתן בידיהם את סם-החיים ואת מי-החיים ושלח אותם לשאול. לפני שיצאו הנחה אותם לחלוף על השערים כרוח או זבוב, והכין אותם שיפגשו את אֱרֶשְכִּיגַל כשהיא כורעת ללדת. הדריך אותם אֶנכִּי כך לנהוג: ״כאשר תאמר אֱרֶשְכִּיגַל ׳אוי לרחמי׳ אימרו ׳גבירתנו, מתיגעת את, הוי לרחמך׳. כאשר תאמר ׳אוי לגבי׳ אימרו ׳גבירתנו, מתיגעת את, הוי לגבך׳.״ וכאשר תרצה להעניק לכם תמורה סרבו לכל הצעה, אך בקשו את גופתה של אִינַנַה. וכך היה. חלפו היצורים על פני השערים כרוחות וזבובים, הגיעו לשאול ופגשו את אֱרֶשְכִּיגַל אלת השאול כשהיא כורעת ללדת. כשאמרה אֱרֶשְכִּיגַל ״אוי לרחמי״ אמרו היצורים ״גבירתנו מתיגעת את, הוי לרחמך״. כשאמרה אֱרֶשְכִּיגַל ״אוי לגבי״ אמרו היצורים ״גבירתנו מתיגעת את, הוי לגבך״. ביקשה אֱרֶשְכִּיגַל לצוות עליהם ברכה, וביקשו בתמורה את גופתה של אִינַנַה. התיזו על אִינַנַה את סם-החיים ומי-החיים ואִינַנַה שבה לתחיה.


בבואה לצאת מהשאול תפשוה אלי השאול והזכירו לה שלפי חוקי השאול לא ניתן לצאת אלא אם כן ימצא מישהו תמורתה. אִינַנַה עולה מן השאול מלווה בשבעה שדים, הם מציעים לה בדרך מספר מועמדים להחליפה, אך היא מסרבת להסגירם. כאשר הם מגיעים אל עץ התפוח הגדול היא מוצאת את בעלה, האל דוּמוּזי (תמוז) חוגג לבוש הדר. אִינַנַה, ברוב חמתה, מסגירה את דוּמוּזי בידי השדים. אחותו של דוּמוּזי, גֶשְתִינַנַה, מבכה את ירידתו אל השאול, ואִינַנַה גוזרת כי גֶשְתִינַנַה ודוּמוּזי ישבו בשאול לחלופין, כל אחד מהם חצי שנה.


הסיפור המסופוטמי של הירידה אל השאול הוא נפלא בעיני ויש בו כל כך הרבה חכמה ויופי. לא יאומן שזה סיפור שנכתב לפני כ-5000 שנה. אִינַנַה מלאת התעוזה עוברת על כל החוקים ושוברת את כל המוסכמות. היא יוצאת אל השאול כנגד חוקי האלים, כנגד המוסכמות לגבי נשים-גברים, כנגד התפקיד שלה בעולם, כנגד נישואי אהבתה. היא עושה זאת מתוך בחירה חופשית וללא כפיה, ולא באמת מוזכרת הסיבה. אִינַנַה מכירה היטב את חוקי האלים ותוצאות המעשה שלה ברורות לה מלכתחילה. בירידה אל השאול אִינַנַה יוצאת למסע רב סכנה תוך כדי שהיא נפרדת מכל כוחותיה, היא חוצה את הנהר שמסמל את החיים, השפע והכישוף, ובכל אחד משערי השאול היא מורידה עוד ועוד מסימני אלוהותה. היא מגיע אל אחותה כשהיא עירומה וכורעת, כאחת האדם.


אם מסתכלים על המסע שהיא עוברת מבחינת הכוחות שהיא מייצגת רואים שכוחותיה עוברים אף הם מסע מעניין. אלת השמיים, החיים, הפריון והאהבה יורדת אל השאול, המקום המנוגד וההופכי לכל כוחותיה. היא משילה אחד אחד את כוחותיה, עד למוות מוחלט. במותה אִינַנַה אמנם משחררת את כל כוחותיה, אבל היא גם מאפשרת לכוחות חדשים לבוא לידי ביטוי. אחרי יציאתה מן השאול מוצאת אִינַנַה כוח חשוב שלא היה לה לפני כן, היא מביאה איתה את מחזוריות החיים. גם פה, כמו בסיפור הבריאה, יש תחילה אי-סדר וחציית גבולות, ונדרש מעשה מרד אמיץ כדי להביא סדר חדש לעולם.

אם נתבונן מקרוב נבחין בכוח נוסף חשוב. אִינַנַה חוזרת לחיים בזכות מהלך יוצא דופן שהוא מעבר לכישוף. האל אֶנכִּי, אל מי-התהום, החכמה והכישוף, בורא מהרפש שמתחת לציפורניו שני יצורים ושולח אותם להציל את אִינַנַה. אפשר היה לצפות מאל הכישוף שיניף איזה מטה ממרום מושבו ויקים את אִינַנַה לתחייה. אך לא כך הוא. אֶנכִּי ״מלכלך את הידים״, המאגיה שלו נוגעת בחומר, הוא בורא יצורים מהרפש הכי מאוס בפשטות ארצית וצנועה. אֶנכִּי מדריך את היצורים כיצד לגעת בלבה של מלכת השאול, כל אשר עליהם לעשות הוא לחזור אחריה בפשטות כהד: ״גבירתנו מתייגעת את, הוי לרחמך… גבירתנו מתייגעת את, הוי לגבך״. שיקוף אוהד, ותו לא. איזו עוצמה בכמה מילים פשוטות! המילים משנות את המציאות לא בגלל שהן אילו מילות קסם ערטילאיות, לא. המילים מפעילות את קסמן משום שהן פוגשות את המציאות כפי שהיא, ומהדהדות אותה בכוח ההשתתפות העמוקה. לא היה כאן מאבק נגד איתני הטבע, להיפך, היה כאן שינוי שהגיע מתוך חיבור עמוק. זהו תיאור מרגש שמסכם, בעיני, את הדרך שבה המסופוטמים שילבו יחדיו מדע ומאגיה.


יש הרבה תבונה וחכמה בסיפור הירידה אל השאול. המסופוטמים לא רק הכירו את הכוחות הפועלים בעולם, הם גם הכירו בעובדה שיש כוחות שניתן להגיע אליהם רק אם מסכימים להסיר ולשחרר את כל הידע במעשה של מרד חוצה חוקים וגבולות, ומגיעים לתחתית ״ערומים וכורעים״. הם גם ידעו שניתן להשפיע על המציאות בדרך פשוטה ומחוברת לעולם. הקוסמולוגיה שהגיעה קצת אחרי המסופוטמים, היא התרבות המצרית, היתה שונה לגמרי מן הבחינה הזו. לא ארחיב כאן הרבה על התרבות המצרית, זה כבר דורש פוסט משל עצמו, רק אספר שהמאגיה המצרית היתה הרבה פחות ארצית ומחוברת. האלים המצריים היו מעל האדם ומחוץ לעולם, והדרך להגיע לידע נשגב ולכוחות מאגיים היה באמצעות כוהנים יחידי סגולה שעברו התקדשות ונחשבו לבני האלים. אצל המצרים חסר אותו חיבור מיוחד בין עולמות עליונים ועולמות ארציים כמו שקיים אצל המסופוטמים. ניתוק זה המשיך גם אצל המדע היווני, שניתק לגמרי את ההשפעה ההדדית של האדם עם הכוחות הפועלים בעולם והשאיר את האדם כצופה סביל. אותו ניתוק בין מדע ומאגיה שממשיך עד היום.


אם עוקבים אחרי המאגיה של ימי הבינים וכל מיני מסורות הרמטיות בדרך כלל חוזרים אחורה להרמס טרסמגיסטוס המצרי, ורבים מייחסים למצרים את תחילת המאגיה כפי שאנו מכירים היום, אבל בעיני, התרבות המסופוטמית קיימה מסורת הרבה יותר ארצית, חיה, אמיתית ומלאת חכמה. עוד נחזור למסופוטמים כשנדבר על מים ועל השפעת כח המילה. ועד אז נדלג שוב קדימה בזמן ונמשיך במסע. הפוסט הבא יעסוק בתורתו של לייבניץ, שכמו המסופוטמים, גם הוא אפיין את הכוחות הפועלים בעולם ואת היחסים ביניהם, כולל היחס בין האדם לבין התופעות בעולם. יש למה לחכות.


בתמונה: צילום מגבוה של האתר ״גלגל רפאים״ שנמצא ברמת הגולן. לפני כמה שבועות, תוך כדי כתיבת הפוסט, הוזמנתי למדיטציה בגלגל רפאים. רק אחרי שביקרתי שם הבנתי שזהו אתר מן התקופה המסופוטמית, שעד היום נסיבות בנייתו לא ידועות. מסוג הדברים שקורים כשהמציאות והכתיבה מתערבבים זה בזה.


ולבסוף, תודה ענקית לחברתי דקלה איל סיטון שעזרה לי מאד בהשראה לכתיבת פוסט זה. דקלה עוסקת בניתוח התמקדותי של אגדות ומיתולוגיות ובזכותה הכרתי את התרבות השומרית הנפלאה ואת סיפור הירידה אל השאול. קישור לבלוג המרתק של דקלה: מותרת לעצמי.


מקורות וקריאה נוספת:


המילים ככישוף והכישוף שבמילים: שיחות על ספרות המזרח הקדום, מאת ש., שפרה.


בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, מאת ש. שפרה ויעקב קליין


אלות וגיבורים: מיתוסים על גבולות הכח, מאת יעל רנן


התקדשות, מאת אליזבט הייך


חכמת מצרים העתיקה, מאת נעמי אוזנייק


לדיוקנו של האל המסופוטמי מאת אביגדור ויקטור הורוביץ, מתוך הספר אלי קדם: הפוליתאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפנה"ס ועד התקופה המוסלמית


Giordano Bruno and the Hermetic Tradition, Fraces Yates


The Egyptian Hermes: A Historical Approach to the Late Pagan Mind, Garth Foeden


תודה על ההרשמה!