חיפוש

לייבניץ ותורת המונאדות הגאונית שלו - פוסט חמישי בבלוג

כשפתחתי את הבלוג היה לי ברור שאני רוצה לכתוב דבר ראשון על תורת המונאדות של לייבניץ. אבל לקפוץ ישר אל לייבניץ זה כמו לקחת קורס מתקדם מבלי לקחת את קורסי המבוא. אז אפשר לומר שעד כה אלה היו פרקי ״מבוא״, כדי שסוף סוף אוכל לפרוש בפניכם את התיאוריה המופלאה של לייבניץ.


וילהלם גוטפריד לייבניץ (Wilhelm Gotfrid Leibnitz) נולד ב 1646 (קצת אחרי מותו של קפלר) בלייפציג שבגרמניה, והיה איש אשכולות מבריק. הוא היה מתמטיקאי, פיזיקאי, פילוסוף, משפטן, מגשר, תיאולוג, ממציא ואיש הגות, וזה רק חלק מהשכלתו המגוונת. אביו של לייבניץ נפטר כשהיה בן שש והוא ירש את ספרייתו הגדולה. לייבניץ הילד הרבה לשהות בספרייה זו ושאב ממנה את ידיעותיו הרבות בגיל צעיר מאד. כבר בגיל 12 הוא כתב שירה בשפה הלטינית, מה שהיה נדיר אפילו בעת ההיא. בגיל 19 הוא סיים תואר שלישי בפילוסופיה ותואר ראשון נוסף במשפטים.



לייבניץ ללא ספק הקדים את זמנו בכל תחום שהוא. אחת מתרומותיו הגדולות ביותר היתה פיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי (במקביל לניוטון, מה שיצר עימות סוער ביניהם). לייבניץ פיתח מכונת חישוב שידעה לחשב את פעולות חשבון בסיסיות, הוא פיתח מכונת הצפנה שמזכירה מאד את ׳אניגמה׳, והגה את הבסיס לשיטה הבינארית, עליה מתבססים המחשבים של היום. לייבניץ טבע את המושג ״אנרגיה קינטית״, הוא דחה את מושגי החלל והזמן הניוטוניים והגה מושגי חלל וזמן יחסיים, וגם בכך הקדים את זמנו. לאור גאוניותו בתחום הפילוסופיה והמשפטים לקח אותו הארכיבישוף ממיינץ תחת חסותו, ובתפקיד זה ניסה לייבניץ לגשר ולשמור על שלום בתוך גרמניה ובין שכנותיה. הוא ייעץ פוליטית ללואי ה-14, ובמשך שנים רבות ניסה לייבניץ לאחד בין הזרמים הקתולים והפרוטסטנטיים בעזרת ניסוח גישה רציונלית לדת. לייבניץ גם הסתקרן לגבי האלכימיה, היה חלק מאגודת האלכימאים בגרמניה, ואף השתייך למסדר רוזנקרויץ החשאי.

לייבניץ התפרש על פני כל כך הרבה תחומים, ואם אני מנסה רגע להסתכל ולומר מה הקו המאחד בין כולם הייתי אומרת שלייבניץ התמחה ביצירת שפה. זה מתחבר לכך שחלום חייו של לייבניץ היה למצוא שפה אוניברסלית, שתוכל לבטא את כל האמיתות בעולם. אין הכוונה לאוסף של פסוקי אמת, אלא הרבה מעבר לכך - לייבניץ הניח שיש קשר חזק בין עובדות לבין השפה בה הן מנוסחות.


זה מזכיר לכם משהו? לי זה ישר הזכיר את המסופוטמים הנפלאים (שתוארו בפוסט הקודם), ממציאי המילה הכתובה, שהאמינו שהכתיבה היא מעשה שמחולל שינוי בעולם. המילים של המסופוטמים הן מילים שמחוברות למציאות במובן עמוק ביותר. גם לייבניץ מוכן לפגוש את המציאות במובן העמוק וכחלק ממאמציו להגות שפה אוניברסלית הוא ברא את תורת המונאדות.


את תורת המונאדות כתב לייבניץ בין השנים 1712-1714. זהו טקסט קצר של כ-90 פסקאות, בהן סיכם לייבניץ את המטאפיזיקה שלו באופן תמציתי ופשוט. משמעות המילה ״מונאדה״ היא מן המילה היוונית ״יחידה בסיסית״, פיתגורס היה זה הראשון שהשתמש במושג ״מונאדה״ לתאר את היחידה הבסיסית ממנה נברא העולם, וזו גם היתה המוטיבציה של לייבניץ, הוא ניסה בתורת המונאדות להגדיר מהי היחידה הבסיסית של הטבע. לייבניץ ערך סדרה של מהלכים מחשבתיים-לוגיים כחלק מאותו חיפוש אחר היחידה הבסיסית בטבע. סדרת המהלכים הזו טיפה מייגעת, אבל נסו להשאר איתי, המסקנות של לייבניץ מעניינות. לייבניץ מתחיל בטענה שהיחידה הבסיסית חייבת להיות פשוטה, חייבים להיות דברים פשוטים משום שקיימים דברים מורכבים. ניתן לפרק אותם עוד ועוד עד שמגיעים לאותה יחידה פשוטה. היחידה הפשוטה שנותרה היא המונאדה. המונאדה היא חסרת צורה או גודל, כי אם היתה לה צורה, אז היה לה, למשל, צד ימני ושמאלי, וזה כבר מורכב. מאותה הסיבה, המונאדה לא יכולה להיות חומר, כי חומר הוא מורכב וניתן לחלוקה. מונאדות גם לא יכולות להיווצר או להיהרס, כי זה כרוך בחיבור או פירוק. הן גם לא יכולות להחליף ביניהן מידע או חומר או תנועה כי זה הופך אותן למורכבות. מכאן מסיק לייבניץ שכל מונאדה היא יחידה סגורה, ללא ״חלונות״ פנימה או החוצה, מכאן גם עולה שבין המונאדות לא יכולים להתקיים יחסי סיבתיות במובן שאנו מכירים. כאן עוצר לייבניץ ותוהה, אם כל יחידה כזו היא נפרדת וסגורה, אז איך ניתן להבדיל ביניהן? בדיוק כמו פרמנידס, גם לייבניץ תוהה - אם יש שני דברים שלא ניתן להבדיל ביניהם, האין הם דבר אחד? הפתרון של לייבניץ הוא להכניס את מושג האיכות quality. לכל מונאדה יש, בכל רגע, מערכת מיוחדת של איכויות, שמגדירה מצב מיוחד שבה היא נמצאת. אין שתי מונאדות שחולקות אותו סט של תכונות באותו רגע. אוסף התכונות הזה, המצבים שבה מונאדה נמצאת בכל רגע ורגע, לא יכול להיות מוסבר במונחים של סיבתיות רגילה. לכן מחוייב, לפי לייבניץ, שלכל מונאדה יש תסריט מראש של מצבים, שמוכתבים מראש divinely coordinated, כך שיראו כאילו יש שם סיבתיות, אבל ללא סיבתיות אמיתית. כמו מנגנון של שעון שעובד בתאום מושלם וידוע מראש של כל חלקיו.

אוקיי, אז יש יחידה בסיסית לא חומרית, שיש לה רצף של תכונות מתחלפות. אבל מה זה אומר? לייבניץ עוצר לרגע ומסביר: ״אנחנו בעצמנו מכירים את התחושה של ריבוי המתקיים בתוך יחידה פשוטה, כשאנו תופסים ריבוי ומגוון במחשבה פשוטה שלנו. אז כל אלה שמכירים בכך שהמיינד שלנו הוא יחידה פשוטה, חייבים גם להכיר בריבוי המתקיים במונאדה..״ (§16).


הו.

לייבניץ מספר לנו שבעצם כולנו מכירים חוויה כזו - זהו ה mind שלנו.


המיינד, או מה שאנחנו מכנים תודעה, הוא ישות פשוטה, ללא חלקים או צורה, שמלא בתפיסות משתנות זו אחר זו (תכונות). לייבניץ הגיע במהלך פשוט של כמה צעדים לכך שהמונאדה, היחידה הבסיסית בטבע, היא תודעה. אני רגע רוצה לעצור כאן ולשים פנס, זאת אומרת, זרקור ענק, על המסקנה הזו של לייבניץ, שהיא מהרבה בחינות כמעט כמו לומר שהשמש, ולא כדור הארץ, היא במרכז.


לא סתם אני מזכירה כאן את מערכת הכוכבים. גילויו של לייבניץ מזכיר מאד את הגילויים של יוהאנס קפלר (ומי שלא קרא את הפוסט השלישי על קפלר שירוץ עכשיו לקרוא), לא רק מבחינת המסקנה המהפכנית, אלא מבחינת הדרך ששניהם עשו כדי להגיע אליה. קפלר שבר את הראש כדי להבין את מסילת מאדים. הדרך בה הוא בסוף הצליח לעשות זאת היתה בכך ששינה את נקודת התצפית ודמיין את עצמו עומד על מאדים ומשם ערך את כל המדידות. כך גם לייבניץ, שחי בתקופתם של ניוטון ודקארט, בה הגישה האטומיסטית - מכאניסטית - חומרית היתה בשיאה. הוא שינה את נקודת המבט שלו על העולם, ובעומדו שם העז לומר שהיחידה הבסיסית שבה אינה חומר אלא תודעה.


לייבניץ ממשיך ומתאר את עולם המונאדות ומעמיק אל תוך האינסוף. אינסוף מונאדות. הוא מתאר מונאדות בכל מקום. בכל יצור חי יש אינסוף מונאדות, אפילו על קצה הציפורן. לכל חומר יש מונאדה, גם לאבן. בעיני רוחו של לייבניץ, הכל זה חיים. Everything is animals, all the way down. הוא מתאר עולם פרקטלי, של מיקרוקוסמוס בתוך מיקרוקוסמוס, וכך עד אינסוף. מבחינת לייבניץ, אין דבר בעולם שאין בו חיים. כל חלק יכול להתחלק אינסופית לעוד חלקים, ולכל אחד מהם יש מיקרוקוסמוס, ולכל אחד יש מונאדה, ולכל מונאדה יש תפיסות מתחלפות.


ובכל זאת, לייבניץ מבדיל בין מונאדה של בן אנוש לבין מונאדה של תפוח אדמה. לפי לייבניץ, לבני אנוש יש לא רק יכולת תפיסה, אלא הם גם בעלי מודעות ליכולת הזו, ומסוגלים גם לזכרון. יש רמות שונות של תפיסה, היא יכולה להיות תפיסה חזקה, או חלשה ומעומעמת. ככל שיש יותר מודעות לתפיסה, כך רמת התפיסה יותר גבוהה. לכל חומר, גם גרגר חול, יש תודעה עם תפיסות מתחלפות, בין התודעה שלי לבין התודעה של גרגר החול אין יחסי סיבתיות, אבל אני כן יכולה להכיר ולראות את התודעה של הגרגר, עד רמה מסוימת, we percieve each other, כל מונאדה תופסת אחת את השניה, ברמה כזו או אחרת של בהירות.


אם כן, כל מונאדה היא יחידה סגורה ללא קשר סיבתי עם רעותה, אבל - כל מונאדה תופסת את כל שאר המונאדות האחרות, ברמה זו או אחרת, ובדרך זו, טוען לייבניץ, כל מונאדה מבטאת את כל השאר ומהווה מראה של כל היקום.


Now this interconnection, or this accommodation of all created things to each other and of each to all the rest, means that each simple substance has relations which express all the others, and that consequently it is a perpetual living mirror of the universe.” (§56)


התיאוריה של לייבניץ היא תיאוריה גאונית אך גם לא פשוטה לעיכול. אנחנו כל כך מכווננים לתפוס את העולם דרך חוקי החומר. ניקח לדוגמא ברך המתכופפת לבעוט בכדור. לפי לייבניץ בסיטואציה הפשוטה הזו יש אינסוף מונאדות, בברך, בשוק, בכף הרגל, בכדור, בדשא וכן הלאה. כל אחת מהמונאדות תופסת אחת את השניה, ויש לה אינסוף מצבים משתנים. לכאורה יש כאן סיבתיות - המוח משדר לשריר פקודה להתכווץ והברך מתכופפת. אבל לייבניץ רואה את הדברים אחרת. כל יחידה מונאדית פועלת בפני עצמה ואינה מקושרת סיבתית לאחרת. הסיבתיות היא רק נסיון לארגן את ההתרחשות באופן רציונלי.


לייבניץ לגמרי הקדים את זמנו, והראיה לכך היא שיש כיום בפיזיקת הקוונטים חוקרים שמדברים על תפיסת עולם דומה מאד. פרופסור קרלו רובלי (Carlo Rovelli) הוא דוגמא לכך. רובלי הוא פיזיקאי תיאורטי איטלקי בן ימינו, שעוסק בתיאוריית הכבידה הקוונטית, והוא אחד החוקרים המוערכים כיום בעולם. אמנם רובלי לא משתמש במושגים של תודעה או מונאדות או החלק הבסיסי של היקום. מבחינתו אין צורך בכך - רובלי טוען כי אין שום דבר בעולם מעבר ליחסים בין דברים. מה שמכניקת הקוונטים מתארת לטענתו הוא האופן שבו חלק אחד של הטבע מבטא את עצמו בפני כל שאר חלקי הטבע. אם אין מפגש, אין כלום. מה שיש בבסיס הם יחסים. גם מבחינת רובלי, כל חלק בעולם משקף כמו ראי את שאר חלקי היקום: ״העולם הוא משחק של מראות שמתקיימות רק כהשתקפויות זו של זו וזו בזו". לפי רובלי, בעולם כזה אין רציפות ואין קביעות, יש רק ארועים מובחנים, עצמאיים, סינגולריים, שיש ביניהן מרווחים. בעולם כזה סיבתיות היא רק נדמית לנו. וזה בדיוק העולם שמתאר לייבניץ. התיאוריה של רובלי היא כמובן נרחבת ונבדלת מתורתו של לייבניץ, אבל יש בה גם הרבה מרוח דבריו. הבאתי כאן רק טעימה כדי להדגיש את גאוניותו של לייבניץ טרם זמנו. בתחילת המסע שלנו הגדרתי מאגיה כדרך שבה התודעה משפיעה על המציאות. מבחינת המדע, בעולם שבו היחידה הבסיסית היא חומר, התודעה אינה יכולה להשפיע על המציאות מהסיבה הפשוטה שאין אף כוח פיזיקלי ידוע שיכול לאפשר זאת. אבל בעולם בו היחידה הבסיסית היא תודעה, חוקי המשחק משתנים לחלוטין, התודעה לא רק שיכולה להשפיע על המציאות, התודעה היא המציאות במובן העמוק ביותר.


לייבניץ, במתכוון או שלא במתכוון, יצר תורת גוף-נפש מאוחדת יחידה במינה, מלאת פשר ותבונה, ופקח את עיננו למרחב משחק חדש, מסקרן, מעניין, ומלא אפשרויות.


* * * * * * * * *


קריאה נוספת ומקורות:


Internet Encyclopedia of Philosophy הערך על לייבניץ: https://iep.utm.edu/leib-met/#H8 מקור נפלא להעמיק על מושג האמת של לייבניץ והפילוסופיה הרחבה שלו.


What Is A Monad? Leibnitz Monadology / John C. Brady מתוך מגזין אפוק: https://epochemagazine.org/36/what-is-a-monad-leibnizs-monadology/ הערך של גוטפריד וילהלם לייבניץ מתוך ויקיפדיה (וקרדיט לתמונה)


הערך של Carlo Rovelli מתוך ויקיפדיה (וקרדיט לתמונה)


מאמר מטאפיסי התכתבות עם ארנו / גוטפריד וילהלם לייבניץ. הוצאת בר-אילן 2018


המאה של המונאדות, המטאפיזיקה של לייבניץ והמודרניות של המאה העשרים / רחל אלבק-גדרון. הוצאת בר-אילן 2007


המהפכה המתמדת, תולדות הפיזיקה מיוון ועד איינשטיין/ יוסף אגסי


קרדיט לתמונה: https://wallpapercave.com/


הפיזיקאי קרלו רובלי סבור שאין דברים כשלעצמם, רק יחסים בין דברים / גדעון לב, מוסף הארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10232298



תודה על ההרשמה!